תפריט
שנות ה-80 של המאה ה- 20 הביאו עימם את המהפכה הדיגיטלית, הכוללת שלל אפשרויות לקבלת מידע והעברת מידע, והכניסה לחיינו כלי מדיה חדשים המאפשרים לכל אדם להביע את דעותיו ולפרסם אותן ברבים.
העיתונות הדיגיטלית והרשתות החברתיות, אשר תופסות מקום מרכזי בחיינו, הפכו להיות זירה ציבורית להבעת דעות, לשיווק עסקי ולקידום אינטרסים ומטרות חשובות, אך גם לכלי בעל כוח עצום לפגיעה באנשים ובשמם הטוב, כך שפתיחת עולם המדיה והתקשורת הביאה לעלייה משמעותית בהגשת תביעות לשון הרע.
לשון הרע הינו פרסום בכל דרך של דברים אשר עלולים להשפיל אדם, ללעוג לו, להופכו מטרה לשנאה, לפגוע במשלח ידו, במקצועו או במשרתו, לבזות אותו בגין גזעו, מוצאו, דתו, נטייתו המינית או כל מוגבלות אחרת.
פרסום בכל דרך, למשל אמירת הדברים בקול בנוכחות אחרים, ברדיו, בטלוויזיה ו/או פרסום הדברים בכתב, באמצעות טוקבקים, הודעות ווטסאפ, פייסבוק וכיוב’.
לצד הגדרת לשון הרע, קיימות בחוק הגנות העומדות לזכותו של המפרסם, כך שגם במקרה שבית המשפט ייקבע כי הפרסום מהווה לשון הרע, המפרסם לא יחוייב בתשלום פיצוי ככל שהדברים שפרסם עומדים בתנאי ההגנות הקבועות בחוק.
חוק איסור לשון הרע תשכ”ה-1965 (להלן: “חוק איסור לשון הרע”) מאזן בין שתי זכויות יסוד- הזכות לחופש הביטוי מול זכותו של כל אדם לכבוד ולשם טוב.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר אילו פרסומים נחשבים כפרסומים של לשון הרע, ועל מנת לקבוע אם פרסום עומד בתנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק, יש לבחון ולהבין את המשמעות העולה מהפרסום בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו הספציפיות. המבחן שנקבע הינו מבחן אובייקטיבי, כאשר אין חשיבות או משקל לכוונת המפרסם לשון הרע או לשאלה האם מי שנאמרו עליו הדברים אכן נפגע מהפרסום, שכן מטרתו של חוק איסור לשון הרע היא לשמור על כבודו של האדם ולמנוע פגיעה בשמו הטוב כפי שהוא נתפס בעיני הבריות.
הבחינה האם פרסום מהווה לשון הרע הינה על-פי המידה של “האדם הסביר”, האם אדם מן הישוב תופס את אותו הפרסום כלשון הרע וככזה הפוגע בכבודו ובשמו הטוב של האדם מושא הפרסום.
בפסיקה נקבע כי נטל הראייה להוכיח כי הפרסום שפורסם ע”י הנתבע מהווה לשון הרע, מוטל על כתפיו של התובע הטוען כי נפגע מפרסום לשון הרע.
תביעות לשון הרע נבחנות בשלבים, בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע בהתאם להגדרות בסעיף 1 לחוק והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.
רק אם התשובה חיובית, עוברים לשלב השני ובו יש לבחון האם הפרסום נהנה מאחת ההגנות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. ככל שהפרסום חוסה תחת אחת ההגנות – דין התביעה להידחות.
ככל שאין מדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13 לחוק, עוברים לשלב השלישי בו יש לבחון האם הפרסום מוגן על-ידי ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק – אמת בפרסום ועניין ציבורי.
ככל שעולה מבחינת הדברים כי הם אינם עומדים בתנאים הנדרשים כדי לזכות בהגנות הקבועות בסעיף 14 לחוק, יש להמשיך ולבחון האם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק, בשילוב סעיף 16 לחוק הקובע את חזקות תום הלב.
היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, עוברים לשלב הרביעי – שלב הסעדים.
פיצוי על לשון הרע ללא הוכחת נזק
סעיף 7א(א) לחוק איסור לשון הרע קובע פיצוי בסך של 50,000 ₪ (נכון ליום פרסום החוק) בגין כל פרסום שנקבע כי הוא מהווה לשון הרע כלפי הנפגע, וזאת ללא צורך להוכיח כי לתובע נגרם נזק בשל הפרסום, כאשר לבית המשפט יש שיקול דעת ומנעד רחב לפסיקת מלוא הסכום או חלקו.
סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע קובע כי במצב בו הוכיח התובע הנפגע כי הפרסום לא נעשה בתום לב, אלא מתוך כוונה לפגוע, בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע בכפל פיצוי.
פרסומים מותרים הגנות והקלות בחוק איסור לשון הרע
מטרתו של חוק איסור לשון הרע היא להגן על כבודו ושמו הטוב של אדם ואולם, זכות יסוד חשובה זו, נדחית לעיתים באיזון מול זכויות יסוד אחרות; למשל, עקרון הפומביות של ההליכים המשפטיים, חופש הביטוי, אמת בפרסום, זכות הציבור לדעת וכיוב’, ולכן קבע המחוקק כי ישנם פרסומים מותרים שבכל מקרה לא ייחשבו כלשון הרע על-פי החוק.
כך, גם אם נקבע כי פרסום מסוים מהווה לשון הרע, בית המשפט עדיין ימשיך ויבחן האם הפרסום מהווה פרסום מותר או שלחילופין הוא פרסום המוגן תחת הגנות תום הלב או הגנות אמת בפרסום המפורטות בחוק איסור לשון הרע.
במקרה בו מדובר בפרסום שהוא חזרה על דברים שכבר נאמרו או פורסמו על-ידי אחר, סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע קובע הקלות בפיצוי שיחוייב בו הנתבע שפירסם לשון הרע. על מנת שייקבע פיצוי מופחת כאמור, יש להוכיח כי הנתבע היה משוכנע באמיתות הדברים שפרסם, כי הוא לא התכוון לפגוע וכי המפרסם התנצל, תיקן או הכחיש את הפרסום המהווה לשון הרע.
פרסומים מותרים בחוק איסור לשון הרע
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מפרט את הפרסומים הנהנים מהגנה מוחלטת, אשר בכל מקרה לא יהוו פרסום לשון הרע, גם אם יש בהם לכאורה פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם.
סעיף זה מאזן בין הזכות לחופש הביטוי ובין עיקרון כבוד האדם וחרותו, ומעניק חשיבות מכרעת לשיקולים ציבוריים כלכליים והעדפתם על פני פגיעה בשמו הטוב של האדם. כלומר, שגם במקרה בו אדם מפרסם לשון הרע בזדון ובחוסר תום לב וגם אם מדובר בפרסום דברי כזב, הרי שכל עוד הפרסום עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, המפרסם ייהנה מהגנה מוחלטת על-פי סעיף זה.
חשוב לשים לב כי על-פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, נטל ההוכחה להוכיח כי מדובר בפרסום החוסה תחת ההגנות של סעיף זה, רובץ על כתפיו של הצד המפרסם, הוא הנתבע.
הגנת אמת בפרסום / אמת דיברתי
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע הגנת אמת בפרסום או “אמת דיברתי”. ההגנה עומדת לזכותו של המפרסם רק אם הוכיח המפרסם את שני יסודותיה המצטברים: היסוד הראשון – הפרסום המדובר הוא אמת, היסוד השני – יש עניין ציבורי באותו פרסום.
מטרתו של סעיף 14 לחוק היא לאזן בין חופש הביטוי ובין העניין הציבורי, כאשר ככל המקרה יש אמת בפרסום ועניין ציבורי ובנסיבות אלו, שיש גם אמת בפרסום – גובר עיקרון חופש הביטוי על זכותו של הנפגע מהפרסום לשמירה על שמו הטוב. נטל ההוכחה להוכיח כי מתקיימת הגנת אמת בפרסום מוטל על כתפיו של המפרסם.
לעניין הוכחת היסוד הראשון, אמת בפרסום – נפסק כי האמת היא אחת, דהיינו יש להוכיח את המציאות העובדתית בשטח ולא את מה שסבר בטעות או לא בטעות המפרסם. לעניין היסוד השני, העניין הציבורי – על בית המשפט לאזן בין כבוד האדם והאינטרס של הנפגע מהפרסום ובין האינטרס הציבורי וזכות הציבור לדעת.
הגנת תום הלב בפרסום לשון הרע
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת תום הלב בפרסום. הגנה זו תוענק למפרסם אם יוכיח שני תנאים מצטברים, התנאי הראשון – שהפרסום נעשה בתום לב, ביושר ובהגינות והתנאי השני – שהפרסום נעשה באחת הנסיבות אשר פורטו בתתי הסעיפים של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
בשונה מהגנת אמת דיברתי, הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הפרסום, כך שגם אם הפרסום לא היה נכון ו/או המפרסם אינו יכול להוכיח את אמיתותו – עדיין יכול המפרסם לחסות תחת הגנת תום הלב.
נטל ההוכחה כי הפרסום נעשה בתום לב מוטל על המפרסם ועליו להראות כי הוא עומד בתנאים שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
בהתאם לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו “נטל ההוכחה” חזקה על המפרסם שעמד באחד התנאים בסעיף 15 שהוא עשה את הפרסום בתום לב.
סעיף 16(ב) קובע חזקות שליליות שככל שהן יוכחו בפני בית המשפט, ייחשב המפרסם ככזה שפרסם את הפרסום שלא בתום לב.
משרדנו בעל ניסיון רב בתביעות לשון הרע, לרבות בהליכי משפחה, אנו מעניקות שירות משפטי מקצועי בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה בהתאם לרצון הלקוח, תוך מתן יחס, ליווי אישי וזמינות.
אנו מאמינות כי כל לקוח הוא עולם ומלואו, ומשרדנו מתכנן בקפידה ומראש את ההליכים המשפטיים שנכון לנקוט, תוך ניהול התיק בחוכמה ובמקצועיות, ובהתאם לדין הנוהג.
בטרם תקבלו כל החלטה מומלץ להיוועץ בעורך-דין מומחה בתחום לשון הרע.
לתיאום פגישת ייעוץ, הנכם מוזמנים ליצור קשר עם משרדנו.
