פינוי נכסים

במציאות החיים הישראלית, התרחיש שאדם ישוב לביתו לאחר חופשה ולא יוכל להיכנס לביתו משום שזר פלש אליו, החליף מנעולים ועושה בו מנהג בעלים- אינו תרחיש מופרך בכלל. בעלי נכסים רבים מוצאים עצמם במצב בלתי נתפס שבו נכסיהם, בשווי מליונים, הרשומים על שמם ושייכים להם על-פי כל דין, נתפסו על-ידי זרים אשר פלשו אליהם שלא כדין ובניגוד גמור לחוק.

הוראות החוק בסימן ב’ לפרק ג’ בחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 עניינן בהגנה על הבעלות והחזקה במקרקעין; כאשר החוק מעניק לבעל המקרקעין את הזכות לדרוש את מקרקעיו ממי שמחזיק בהם שלא כדין; זכות תביעה כנגד כל מי שאינו בעל זכות להחזיק במקרקעין; ולדרוש מכל אדם להימנע ו/או לסלק כל דבר שיש בו כדי להפריע לשימוש במקרקעין.

סעיף 18 (א) לחוק המקרקעין קובע כי אדם המחזיק במקרקעין כדין, רשאי להשתמש בכוח סביר כדי למנוע הסגת גבול או את שלילת שליטתו על המקרקעין השייכים לו.

סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין קובע כי אדם המחזיק במקרקעין כדין, רשאי להשתמש בכוח סביר כדי להוציא  להוציא מהם את מי שתפס את המקרקעין שלא כדין, וזאת בתוך 30 ימים מיום התפיסה.

החוק מגן על בעלי נכסים מפני ניסיון של אחרים לגזול מהם את נכסיהם וגם מפני מצב בו הנכס כבר נתפס ומצוי בו פולש זר. באופן חריג, המחוקק מעניק לבעל המקרקעין הרשאה לעשיית “דין עצמי”- לעשות שימוש בכוח סביר על מנת למנוע פגיעה בזכויותיו במקרקעין או להוציא ולפנות פולש.

חשוב לציין כי ניסיון לפנות את הפולש באופן עצמאי, כרוך בסיכון וחושף את בעל הנכס לנקיטת הליכים משפטיים נגדו, שכן במצב של פינוי עצמי תעלה מיד השאלה בעניין מידת הכוח שהפעיל בעל הנכס- אם היה סביר אם לאו, על כן יש להותיר את מלאכת הפינוי למשטרת ישראל. המשטרה תגיע לצורך פינוי הפולשים, בכפוף לכך שהיא שוכנעה כי טרם חלפו 30 ימים ממועד הפלישה, וכי בעל המקרקעין אכן זקוק לסיוע בפינוי הפולש.

במקרה בו חלפו 30 ימים ממועד תפיסת המקרקעין על-ידי הפולש, לא ניתן עוד לעשות שימוש בכוח סביר, ולצורך פינוי הפולש יש להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט המוסמך. קביעת בית המשפט אליו תוגש התביעה תלויה בשאלה, מהו הסעד המבוקש, האם סילוק יד מן המקרקעין או הצהרה על זכויות במקרקעין?

חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ”ד-1984, מגדיר וקובע את סמכויותיהם של בתי המשפט השונים, ובמסגרת סעיף 51 לחוק העוסק בסמכויותיו של בית משפט השלום, נקבעה בסעיף 51(א)(3) סמכותו לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין. מעבר לכך שכל מה שלא נקבע תחת סמכותו של בית משפט השלום, נתון לסמכותו השיורית של בתי המשפט המחוזי, סעיף 51(א)(3) קובע מפורשות כי בית משפט שלום לא ידון בתביעות שעניינן חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין.

בהתאם להלכה הפסוקה, כפי שנקבעה בע”א 510/82 חסון נ’ פלדמן, המבחן לקביעת הערכאה המשפטית המוסמכת לדון בתביעה פלונית בענייני מקרקעין, אינו “מבחן מהות הסכסוך”, אלא “מבחן הסעד”, כלומר בית המשפט המוסמך להורות על מתן הסעד לו עותר בעל המקרקעין. ככל שבעל המקרקעין נדרש לפינוי הפולש ועותר כנגדו לסילוק יד, עליו להגיש תביעתו לבית משפט השלום. ככל שהסעד הנדרש הינו להצהרה על זכויותיו ו/או בעלותו על המקרקעין, על בעל המקרקעין להגיש תביעתו לבית המשפט המחוזי, אשר מוסמך לדון בתביעות בעלות על מקרקעין.